החלטה בתיק רע"פ 8474/03

1.        בשעות הבוקר של יום 20.12.2002 נמצא המבקש מסיע ברכבו תושב זר שאינו מורשה כניסה לישראל. הוא הובא לדין בפני בית משפט השלום בקריות, ולאחר שהודה בעובדות אשר יוחסו לו, הורשע בעבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בעקבות כך גזר לו בית המשפט קנס בסך 8,000 ש"ח, 8 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חוייב לחתום על התחייבות להימנע מלעבור עבירה דומה.

           על גזר הדין ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי והיא עתרה להשית על המבקש גם מאסר בפועל. לבקשה זו נענתה ערכאת הערעור, אשר הוסיפה לעונש את אלה:

א.        4 חודשי מאסר בהם ישא המבקש בעבודות שירות.

ב.        פסילה מלנהוג ברכב במשך 6 חודשים.

2.        בבקשה זו עותר המבקש למתן רשות לערער, הואיל והוא סבור כי בית המשפט המחוזי קבע נורמה לסוג העבירה בה הרשיעו, תוך התעלמות מנסיבות ביצועה. כן מלין המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי להחמיר בעונש, חרף ההלכה לפיה נמנע בית משפט של ערעור מלהתערב בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית.

3.        לא מצאתי מקום או עילה להיעתר לבקשה זו. המבקש חטא בעבירה שחומרתה רבה הואיל וכרוכה בה סכנה לביטחון הציבור, ואין לך ראייה טובה יותר לכך מאשר אירועי הדמים של השנים האחרונות. בניסיון להקשות על כניסתם של המפגעים לתחומי ישראל, התווה בית משפט זה מדיניות ענישה ברורה, כפי שהדבר מצא את ביטויו בדבריו של כב' השופט י' טירקל ברע"פ 5198/01 טלעת חטיב נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ו (1), 769, אשר עסק אף הוא בסעיף 12א' לחוק הכניסה לישראל:

"תיקוני חקיקה אלה, שבאו, כאמור, להחריף את התגובה העונשית לעבירות, הם בגדר אמירה מפורשת של המחוקק שאין אנו רשאים להתעלם ממנה. אולם, גם ללא  אמירה  זאת אומרת לנו המציאות את דברה. לדאבון הלב, היו פיגועי הטרור למעשים שבכל יום והדבר הוא בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה.  המעשים שפורטו בסעיף 12א לחוק הכניסה - הלנה, העסקה והסעה של תושב האזור שנכנס לישראל, יושב בה או עובד בה, שלא כדין - הוגדרו מעשי עבירה שענשם בצידם, כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפגעים. אם אין אזנו של העבריין בכוח קשובה לקול דמי קורבנות הפיגועים אולי ישמע לקול הסוגר והבריח הננעלים על העבריינים".

                    ובעמוד 774 הוסיף בית המשפט:

"כאמור לעיל הועבר הדיון בבקשה שלפנינו למותב תלתא "כדי להבהיר מה רמת הענישה הראויה בעבירות מהסוג הנדון". סבורני כי דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. דברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראים ועל התגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות".

 (ראה גם רע"פ 3739/97 בן-מוחא נ' מדינת ישראל, לא פורסם; רע"פ 4535/01 אחמד אבו סלוטה, דינים עליון נט, 397).

4.        כפי שעינינו רואות, הלך בית המשפט המחוזי בתלם הענישה שהתווה בית משפט זה, ועל כן אין בבקשה זו דבר המצדיק ערעור בגלגול שלישי.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ד באלול תשס"ג (21.9.2003).

                                                                                                     ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: